רצו שאני אתארח בתוכנית הבוקר של אברי גלעד ועינב גלילי..
מסתבר שביום שישי האחרון היתה כתבה בידיעות אחרונות על התופעה שחיילים מעשנים..
יכול להיות שיותר נכון להגיד התופעה שחיילים נתפסים מעשנים, אבל בכל מקרה, על זה היתה הכתבה – חיילים, עישונים, צבא.
לצערי לינק אין לי לתת בגלל שהכתבה היתה בעיתון ו YNET מסתבר לא חשבו שהיא מעניינת מספיק כדי להעלות אותה גם באינטרנט.
את הכתבה עצמה לא קראתי, למרות שמתוקף חלק מתחביבי יצא לי כבר לשמוע על מה מדובר וטיפה לגעת בנושא,
אבל באמת שלא הייתי מעורה עד כדי כך בעניין.
מבחינתי הרי אין פה שום חדשות.. מה חדש בזה שחיילים מעשנים?
גם כשהייתי אני בצבא הם עשו את זה, לא נראה לי שמשהו השתנה חוץ מרמת החיפוש ומעורבות התקשורת.
תבינו אם ככה למה הפתיע אותי פתאום אתמול טלפון מ"ידידי" אוהד שם-טוב, מזכ"ל עלה-ירוק
בו הוא שאל אותי אם יש סיכוי שאוכל מחר להתארח בתוכנית של אברי ועינב ולדבר על נושא העישון בצבא
בתור מישהי שאינה קשורה לעלה ירוק, אבל מעשנת, וגם עשתה דברים "מעניינים" בצבא.
אחרי שההלם הראשוני שכח, נזכרתי שיש לי לימודים הבוקר, ולכן אמרתי שלא.
לא עברו עשר דקות וחזר אלי מר ש"ט בתחינה נוספת, טוען שראו את קורות החיים שלי באתר עלה-ירוק
(שמסתבר שעדיין שם עוד מלפני הבחירות שעברו) והם מעוניינים בי ספציפית לעניין,
ומכיוון שאמרתי לו לא שאל אם הוא יכול לתת את הטלפון שלי לתחקירנית של התוכנית שתסביר לי עוד.
אחרי מחשבה קצרה אמרתי שכן.
אל תשאלו אותי למה. זה עניין אותי, עניין אותי לראות מה היא תגיד, מה היא תציע, ובצורה כללית – הזדמנות
לשבת ולדבר קצת על העניין, להשמיע קצת הסברים או טיעונים בעד, שיבואו מתוך נסיון,
שאולי יעזרו לקהילת המעשנים בארץ.. אולי גם זה נשמע לי טוב.
אז ההיא התקשרה, היתה מאד חמודה חובה לציין, קודם כל שאלה אותי על עצמי, מי אני, מה עשיתי בצבא וכו'..
אחרי שאמרתי לה היא התלהבה קצת יותר מזה שאבוא, ולי נהיה יותר קשה להגיד את הלא שלי.
היא שאלה אותי גם מה דעתי על העניין, ופה הסברתי לה שבעוד שאני מאד (מאד מאד) בעד דה-קרימינליזציה
של העשב המתוק כשלעצמו, אני לא חושבת שראוי שחיילים יעשנו כאשר הם בתפקיד.
אין לי שום בעיה עם עישון בסופ"ש, או ברגילה נגיד (מה שהופך את כל עניין העישון בצה"ל לבלתי-בדיק),
אבל אם אתה חייל במחסום, בעמדת מכ"ם (ועל אותו משקל באזרחות – מאבטח למשל) אין שום הצדקה שתעשן עכשיו.
יש לך עבודה, עבודה שאמורה להיות חשובה לבטחון של כולנו – תמתין.
אני לא רואה אף אחד פותח בקבוקי וודקה שם, נכון?
(כן, אני יודעת שגם זה רץ שם טוב, אבל על זה לא עושים כתבות.. מעניין למה)
אחר כך הסבירה לי התחקירנית על מה שהולך להיות בתוכנית – יבוא עורך הדין של אותם חיילים שנתפסו השבוע מעשנים וידבר
על כך שהתופעה אמנם פסולה, אבל כל העניין נובע מטיפול לקוי של צה"ל בחיילים
שסובלים מנזקי ההתנתקות, מלחמת לבנון וכו', ובאמת הם לא מקבלים שום חופש, שום טיפול פסיכולוגי ראוי..
רק מקבלים סיפוח למחסום.
החיילים שלנו נמצאים במלכוד.
אנחנו חוזרים בסוף היום הביתה אחרי העבודה, ויש לנו (בתקווה) איזושהי דרך לנוח, לפרק את המתחים.
בעל\אישה, חבר\חברה\חברים, כלב, בירה, ויסקי, ג'וינט, טלויזיה, ספר..
נתעלם לרגע מהג'וינט כי גם לנו זה לא חוקי.
להם אין את זה. אמנם אנחנו כולנו עשינו צבא ויש לנו את הפריווילגיה לומר – כולנו עברנו את זה,
גם הם יעברו, יהיה בסדר, אבל האם באמת אז זה היה אותו דבר..?
אנחנו לא עברנו את ההתנתקות, אנחנו לא היינו צריכים לקרוע אנשים, ולפעמים חברים ומשפחות
מהבתים שלהם תוך כדי שהם מכים אותנו ומקללים אותנו, וכל זה רק כדי לחזור מחר ולעשות את זה שוב
בלי ללכת הביתה, בלי לנוח..
במשך כל תקופת ההתנתקות הם היו בתוכה.
ואז התקופה הזו נגמרה, דובר על טיפולים פסיכולוגיים לחיילים, נאמר גם שזה יצא לפועל.
ממה שאני שמעתי מחיילים ששרתו שם ברובו זה יצא לפועל כמו שרוב הדברים יוצאים לפועל בארצנו – כלומר לא.
בחלק קטן מהמקרים, כך נאמר לי, באמת הם קיבלו טיפול פסיכולוגי, רק שזה היה משהו בסגנון:
אה, ההתנתקות גרמה לך לסיוטים? לטראומה? באמת? טוב, תשתה תה..
לא נגמר זה והנה באה לה המלחמה.
כל מי שלא עומד כרגע ממש במחסום מנויד ללבנון. כולנו שמענו סיפורים על מה שהיה בלבנון.
המארבים, הארגון, האוכל, כל ההתנהלות הצה"לית הכושלת. ובאמצע – אנחנו.
אנחנו = המילואימניקים שהגיעו ונתנו הכל, וקיבלו ז' בתמורה, אבל בסוף גם הלכו הביתה
ואנחנו גם = החיילים הסדירים, שאחרי שיצאו במז"ט מלבנון פשוט חוזל"שו חזרה לאן שהם היו לפני.
אין סנטימנטים, זה צבא כאן.
אלו שלוש השנים שכל אוחד נותן, אין אמא ואבא, יש צבא והצבא קודם.
הצבא עושה מארבים בכל שעה, הצבא שומר, הצבא פועל… וגם אם אתה לא צריך להיות בפעולה הספציפית מה תעשה?
אין שום הירגעות בלשבת באוהל שעתיים רק כדי לצאת לעוד שמירה, אין שום אפשרות לשבת בלילה בכיף כמה שעות,
כי ממש עוד מעט מתחילה עוד שמירה, עולים לעוד מארב.. 7\24 צבא.
סיר לחץ שכזה, ואחר כך שואלים למה חיילים מתנהגים ככה, למה חיילים מתפרצים על העומדים במחסומים לפעמים,
למה היד קלה על ההדק לפעמים…למה?
כי ככה זה. זו סך הכל ערימה של ילדים שנתנו להם נשק, העבירו אותם כמה חודשים של אימונים
ושלחו אותם להתמודד נגד ארגוני גרילה ברמה הכי גבוהה בעולם בצורה יומיומית וללא מנוחה.
ילדים עם נשק ביד שלא יכולים לסמוך כבר אפילו על אישה בהריון שהיא באמת בהריון ורק רוצה לעבור ללדת,
ולא בעצם באה להעביר מטען.
ילדים שכל היום צועקים עליהם ערבים מקופחים מצד אחד, שמאלנים מצד שני – כי גם אנחנו
מצאנו דרך לעשות אותם הרעים, ומצד שלישי גם צועק עליהם המפקד – יש לך עבודה! אתה לא נח!
לאן כל זה ילך? תארו לעצמכם את כל המטען הזה שנצבר שנצבר אצלם – מה הם אמורים לעשות איתו הילדים האלה?
להתמודד
כמו כולנו.
קצת חוסן נפשי, מה רע?
ילדים…
לכל אדם יש בעיה להתמודד עם רמת מתח שכזו לאורך זמן.
כל אדם יראה תסמינים של המתח הזה אחרי תקופה קצרה.
כולנו מכירים את התסמינים של מתח… עצבים, חוסר מנוחה, דופק גבוה, כאבי ראש.
עם תוספת של חוסר שינה – שהיא מנת חלקם של הרבה מאד מהחיילים – אנחנו מקבלים קוקטייל הזוי
של עצבים ובלבול.. והנה הולכת לה השפיות.
אני לא חושבת שהם היו צריכים לעשן שם. באמת שלא.
עם כל הבעד שלי בנוגע לעישון אני חושבת שהעבודה שלהם חשובה מדי מכדי שהם יזלזלו בה
ויפנו ל"עיסוקי פנאי", ועוד כאלה שפוגעים להם בחדות ובעירנות.
תדליקו סיגריה במקום הג'וינט הזה.
אני גם מבינה אותם. אני מבינה שזה הרגיע אותם, מבינה באמת.
מבינה שהאפקטים שיוצר העישון הם הכי טובים לבעיה כמו שלהם.
העישון מרגיע, לא מרגיע כמו סיגריה אלא מרגיע באמת. העישון נקי, לא משכר אותך,
לא תסריח אח"כ מאלכוהול ולא תהיה שיכור – כי סטלה זה בראש, אם צריך פשוט מעיפים אותה.
שיכרות אי אפשר להעיף.
*שמעתי גם על סמים קשים יותר מג'אנג'ה בסיטואציות האלה. ועל זה בכלל אין מה לדבר אני נגד ובגדול.
אלו דברים שממש מסוכן להתעסק איתם כשאתה בתפקיד.
לא ניתן "להתיישר" מהם בשניה, והם פוגעים ביכולות הרבה יותר מעישון והרבה פעמים יותר משתיה.
..לראיון, כאמור לא הלכתי בסוף, למרות שמאד אהבו את דעתי ואת מה שהיה לי להגיד
(בנוסף לקו"ח היחסית משכנעים שלי בתור אדם רציני 
), הציעו לי מוניות והחזרה ללימודים,
התחננו שאשקול מחדש, שזה נושא שחשוב לדבר עליו.
אחרי הרבה הרבה התלבטות ונסיונות שכנוע אמרתי להם סופית לא.
לא מתאים לי להלחץ לפני הלימודים ולקום בחמש ומשהו בבוקר לכבוד זה, מה שגם שלא משלמים לי
בשביל השעתיים נסיעה + שלוש דקות דיבור במקרה הטוב, וכולנו יודעים מה קורה תמיד כשמדברים בטלויזיה
על נושאים במחלוקת – כלום חוץ ממריבה עם אותו צר אופקים שהביאו לשבת מולך. לא באתי לריב.
לא חששתי משאלות "מפילות", זה ממש לא העניין.
אני פשוט יודעת מה משקלו של אייטם קטן שכזה – 0 גרם.
לא הולכת לשבת בטלויזיה ולהגיד – כן עישנתי בתקופת הצבא, כן גם חיילים מסביבי עישנו,
כן גם בכירים מסביבי עישנו ( אמרתי לבחורה גם מראש – אני לא הולכת לחשוף איפה הייתי, לא הולכת ללכלך
על המקום, ובמיוחד לא לגרום לחיילים המשרתים שם בהווה לסבול מיתר בדיקות 
) כמוני יש עוד אלפים.
אלפים שגרים יותר קרוב לת"א ולאולפנים ואולי כן מרגישים שיש להם מה להגיד ורוצים להיות בטלויזיה
(וגם עשו משהו מעניין בצבא).
אז עם כל כאב הלב (ובאמת כאב, כי סך הכל זו עוד הזדמנות להסביר, כביכול, אם לא מסתכלים על זה
שהטקטיקה הזו לא עבדה אף פעם) אמרתי לא.
אמרתי גם שאמשיך לחשוב על זה ואחזור אליה אם בכ"ז אשנה את דעתי.
לא שיניתי
אבל המשכתי לחשוב על זה עד עכשיו.
