למראית עין

קבלו פוסט אורח באדיבות אפי פוקס, הקודח הידוע, שהסכים בטובו לתרום מפרי עטו לבלוגי הקט..

באמצע דצמבר בלב סערה במשלוש הגבולות ניצבים להם שלושה מוצבים, ירדני, סורי, וישראלי.
שני נהרות, במובן המזרח תיכוני שלהם, מתמזגים להם, ומעליהם נישאים הרים ומצוקים מלאי ירוק.
בכל מוצב משקפות, בכל מוצב חיילים, כולם שם כדי לוודא שכולם לא עושים שום דבר ולכולם קר, במובן המזרח התיכוני של המילה, כמובן.

"חמ"ל כאן תצפית" נשמע קול בטלפון, "טלה נתפס ברשת התיל של המוצב. כבר שעה שהוא פועה, והוא רק מסתבך יותר ויותר, מה עושים?".

ממרום התצפית ובמורד המצוק, ראיתי שה סורי תמים, במובן המזרח תיכוני של המילה נלחם ומסתבך ומסתבך ונלחם, בגדר שננעצת וסוגרת על פרוותו.
דווקא עכשיו, בגשם שוטף, דווקא כמה שעות לפני שאסע לביתי, לכוד בגדר החיצונית של המוצב ופועה בצליל הכי אנושי ועצוב שבעל חיים יכול לייצר. תהודת פעיות השבר שלו בוודאי נשמעו למרחק, אצל הירדנים, אצל הסורים ואצל הרועה והעדר שנטשוהו.

"מבקש אישור לצאת עם שני חיילים אל מחוץ למוצב לחלץ אותו, או לכל הפחות לגאול אותו ביריה" ניסיתי את מזלו. "אין כזה דבר", השיב את המובן מאליו הקול הסמכותי שבצד השני, "אתה לא חוצה גדר ולא מוציא כדור במקום כל כך רגיש, יש שם מוקשים, וסורים וירדנים והוא בטח ישתחרר לבד, תן לו, הוא ישתחרר אני אומר לך" הסמכותי לא יערער את הכלום, ואם יעקד לכך שה, לא יהיה סמלי מזה.
השה בוכה, כבר כנוע וחסר תנועה, בוודאי לא מבין שהמקום האחרון בעולם שכדאי לך להיות תקוע בו זה פה, במשלוש הגבולות, איפה שהכלום חייב לקרות. ניסיתי את מזלו שוב "הוא לא ישתחרר מעצמו אני אומר לך, והתצפיתן שלי, במקום לעסוק במשימתו, עסוק בשה הזה, שלא יחזיק מעמד עוד הרבה".
"אני אגיד לחטיבה, אולי הם ישלחו מישהו מההנדסה" הוא השיב בסמכותיות ובנימה של רחמים, אך ידע כמוני, שאף אחד לא יצא בסערה הזו למקום שכזה בשביל שה. בכל זאת, זה שה זה.

וכך, באמצע דצמבר, בלב יום גשום במשולש הגבולות, היכן שמתמזגים נחלים, במובן הים תיכוני שלהם, ומוריקות הגבעות, במובן הים תיכוני שלהן, נקלע לו שה, סורי, תמים, במובן הים תיכוני של המילה, ללב משמעותו של הסכם השלום והפסקת האש, במובן הים תיכוני של אלה.
"איזה טמטום" אמר התצפיתן, בעוד שאני, הוא והטבח, התבוננו זה בזה וזה בשה, וקינח "נפלה עלינו עז, הא?".
הטבח, שתוכניתו הראשונה לערוך ערב פלוגה מבשר עיזים עוד הלילה נפסלה, נתן את דעתו המקצועית על המוצב הביא איתו כפפות עבודה לטיפול בגדרות תיל, ושתי צבתות ואמר "אני לא חושב שהיא מחוץ למוצב, לדעתי היא בפנים, היא בתוך המוצב".
הבטתי עליו ועל השה, והבנתי את שאמר ואת שלא אמר. "כן, גם אני חושב שהיא בפנים, תביטו לוודא שאין פה מלכוד או תצפית, ותמתינו, אני מיד אחזור".

ובמשך חצי שעה מזרח תיכונית מיוזעת וגשומה, עם סכין מהמזרח הרחוק, בעדינות מזרח תיכונית חתכתי את שערו השחור של השה, שהיה להזכיר, בתוך המוצב, יאמת זאת הטבח והשה, שכבר לא יכול היה לעמוד על רגליו, הורם על הכתפיים, הועבר למעבר הגדר ונשלח אחר כבוד לחפש את עדרו במרחבי המשולש. עד שדילג לצד הסורי, בחזרה לרועו.

"אתה רואה? סתם דאגת, בסוף הוא השתחרר מעצמו, כמו שאמרו לך." חייך אליי הטבח. חיוך מזרח תיכוני שכזה.

"..ואני לא מתבייש להגיד את זה.."
– תומר (גורג'ס) , שישי, 18:40.  המשפט נאמר כמובן כדי להשתתף עם סער בשנאת עדנה שלו.

מה קרה?
עדנה השוותה את מה שעשו היהודים בתנ"ך לכל מיני עמים לדילול האוכלוסין שהיטלר עשה בשואה.
פוגעני, מטומטם, לא במקום, טאבו, ובעיקר שוב מטומטם (בטלוויזיה? באמת עדנה?).

גם אני בכלל לא סובלנית למלים שכאלה, להשוואות לשואה במיוחד. מה לעשות שאין הרבה אירועים שיתאימו להשוואה, ובמיוחד לא בארץ.
לא מקובל עלי בכלל שכל פוחז דוס או שמאלני ישווה את הישראלים או את השלטון לשואה כל פעם שזה מתאים להם
לא מקובל עלי שאף אחד ישווה משהו בארץ לשואה. נקודה.
עד כאן ברור.

לא מקובל עלי שילד בן עשרים, שאפילו עוד לא הספיק להסגר על עצמו שהוא הומו (ולא דו, צא מהסרט), ושמתוך כל מה שרואים
עליו בערוץ 20 אין לו תחום עניין שלא כולל "שיואו" או "וואו", יעביר ביקורת כאילו הנושא קרוב לליבו.
כולם יודעים שאתה מלקק לסער, וכולם יודעים שבינך לבין השואה אין שום קשר. אולי משפחתי (כמו לחצי מהארץ) אבל זיקה?
אכפתיות לנושא?
מעבר ללדעת להגיד "שיואו איזה גועל נפש היחס לניצולי שואה בארץ" אני בספק אם רצה לו מחשבה בנושא בקודקוד אי פעם.

כנ"ל לגבי סער. יושב ומתלהם לו על זה שהוא לא רואה אותה כבן אדם יותר. השלים עם אלירז אז משעמם לו.
לפחות על סער אפשר להאמין שבאמת אכפת לו מהנושא, והוא לא עושה את זה רק בשביל הפוזה, אלא גם. אבל סער אדיוט וחמום
אז למה שההתנצלות של עדנה תזיז לו משהו? הוא הרי יכול לצאת וללכלך עליה בחצר, אז למה? ממילא משעמם לו.
אז הוא מתרץ את זה בכך שרק כשעדנה הבינה שלא ירשו לה לצאת מבית האח הגדול (כי היא בעצמה מתביישת בעצמה) היא התנצלה.
כמה טיפש, כמה.

קצו לי כל הקצים על סער. עורך דין – שיספרו את זה לאחרים. הבחור הוא בריון, אלים, דוחה, ולא יודע איך להתנהג מול בני אדם.
אין לו מושג. לא נשים, לא גברים, לא כלום – אפס. עם כזה עורך דין.

כן, גם אני שונאת (ש-ו-נ-א-ת) את מזכירי השואה למיניהם, האנשים חסרי הכבוד, היחס וההבנה.
הם כולם כאחד מטומטמים בעיני, שמאלנים או ימניים, דתיים או חילוניים.

אני שונאת יותר אנשים כמו סער ותומר, שלוקחים נושא כזה ומשחקים על רגשות העם איתו, כי ברור שגם להם אין הבנה או כבוד לנושא,
רק רצון לריב. זה פי חמש יותר גרוע. לפחות אצל המטומטמים זה נעשה מתוך אמונה מסויימת, הם באמת חושבים ככה.

כמו שאמרתי למעלה – תומר וסער לא חושבים ככה. תומר רק רוצה להשאר בבית האח. זיהום אויר שכמותו.
הם לא נפגעו עד כדי כך, ושינסו לשכנע עד מחר שכן, הם שניהם ביזיון בתור בני אדם, לפני שהם בזיון בתור חלק מהעם היהודי.
וכן, גם עדנה בזיון – אבל לפחות היא התנצלה. מתי ראיתם בפעם האחרונה את אחד ממשווי השואה מתנצל? הנה תקדים.
נכון שמה שעדנה אמרה הוא כמעט בלתי נסלח – אבל הסליחה נאמרה מול שני מליון צופים, והיא נאמרה.

די, יצא הקיטור.
קשה לי להתמודד עם טמטום כלכך תהומי של אנשים שאמורים להיות אינטיליגנטים לפחות קצת (כן כן, עורך דין, כן, בטח, עורך דין מעזה).

העולם מתחלק לכל מיני סוגים של אנשים. זה, כלומר, בשביל מי שמתעקש לחלק.
אני מהאנשים שאוהבים צעצועים. אני אוהבת את הצעצועים שלי ממוחשבים, ואם ניתן גם מחוברים לרשת – בה אני משחקת עם עוד צעצועים.
במהלך הזמן כבר יצא לי לנסות כמעט כל שירות נידח שהושק בארץ ובחו"ל, וקשור לשיווק, קידום אתרים, רשתות חבריות ועוד ירקות.
לכן לא כלכך מפתיע שכששמעתי על השקת שירות המייל של Ynet החלטתי לבחון אותו מקרוב..
ואם אפשר בדרך גם לתפוס לי כתובת מייל כיפית ונעימה עם השם שלי כי אני אהיה בין הראשונים. שריטה, אבל נבליג.
זה גם לא הצליח לי, באסה קלה.

ובכן, נתחיל בהרשמה לשירות:
אחרי שהתגברתי על המכשול הראשון – למה לעזאזל אני לא יכולה לבחור שם עם פחות משישה תוים..?
– המשכתי קדימה עם הניסוי..

ממשק: מעבר להרשמה הקלילה (חוץ מעניין השם), מאכזב מאד לגלות ממשק Exchange וובי מאחורי הקלעים.
כיאה לממשק שכזה הוא די מסורבל, איטי ומעצבן בצורה כללית.
גם התפריט לא מספק אותי בכלל, ויזואלית ופונקציונלית פשוט לוקה בחסר. כנ"ל לגבי האפשרויות והגמישות של הממשק.
האפשרויות הניתנות לשינוי והתאמה הן מינימליות, וכאילו נעשו כדי לצאת ידי חובה. טוב שאת שם המשתמש אפשר לבחור..
תאימות: השירות עובד טוב גם עם FireFox ו – Chrome.

נפח: נקודה ראשונה בעד. Ynet טוענים שאין שהגבלה לנפח התיבה שהם מספקים.
אני מאמינה שזה בעיקר כדי לעשות רושם, כי גם את התיבות של ג'ימייל עם ה – 10 ג'יגה לא נצליח למלא בחיים.. ותאמינו לי אני ממש מנסה.
אבל בכל זאת עושים הרגשה טובה עם ההצהרה, אז יש נקודה.

עיצוב: כמו שאמרנו, בניחוח מיקרוסופט, הכל כמובן מעוצב כמו אאוטלוק למאותגרים שכלית.

מהירות טעינה: מאכזבת מאד.
ממערכת כלכך מינימלית ציפיתי לטעינה מהירה לפחות כמו של ג'ימייל.. טעיתי. גם בכניסה והתחברות, וגם במעבר בין תיקיות
המהירות משתנה בין סבילה לבין "אולי אני אעשה קפה".
נקודה למחשבה – תארו לכם מה תוכלו לבשל אם תנסו להעלות קובץ לשליחה..

לסיכום: אני מאד אוהבת את Ynet, ושמחתי לגלות שהם השיקו שירות מייל, אבל כשהשתמשתי בו התאכזבתי קשות.
אני מאמינה שיש לתיבות האלה עוד דרך ארוכה, והרבה שיפורים מטעם ווינט כדי שיהיו שמישות בצורה שוטפת.
כרגע המייל של Ynet הוא בדיוק כמו המייל של וואלה (והאמת, הרבה פחות טוב), שהוא בדיוק כמו כל מייל אחר שמוקם על רגל אחת. חבל.

נקודת זכות ראנדומלית – בכותרת של תיבת הדואר מופיעים מבזקי החדשות של Ynet.. זה חמוד

אני רוצה להיות נמלה.
לצערי אני חרגול, אבל רוצה להיות נמלה.

מצאתי את עצמי בשתיים בצהרים, אחרי ערימות של QA, אחרי מיילים וטלפונים לכמה לקוחות, שני מתכנתים, ובוסית אחת
ללא עבודה. זהו, נגמר.. עד המייל הבא.. חופש.

וזה לא שאין לי מה לעשות, אני רוצה לקרוא, יש הרבה מה. צריך לחפש ולמצוא מאמרים ולקרוא..
צריך גם לכתוב. הרבה.
אבל זה בשבילי, ולא בשביל אחרים.. ואני חרגול.

ובנימה אופטימית – סוף סוף העיפו את המכשפה מהמזרח (אירופה,ליתר דיוק פולין), ואני כבר חשבתי שאני אצטרך לקנות כדורים נגד בחילות.

אז אני מניחה שכולם כבר שמעו על התפיסה של מר גואל רצון.
מרחוק , או יותר נכון אם נקרא את דיווחי המשטרה, הכל נשמע קרוב למושלם:

- אנחנו עוקבים אחריו כבר שנים, ורק מחכים להזדמנות לקפוץ עליו מהרגע שקיבלנו דיווחים.
– בשנת 2000 עוד לא יכלנו לקפוץ עליו. נאלצנו לזנוח את החקירה, רק לבינתיים.
– אל תדאגו העובדות הסוציאליות שלנו המשיכו לחקור במרץ את המורות של הילדים בבתי הספר. זה לא שהזנחנו.
– סוף סוף בשנת 2009 הגיעה אחת מהנשים שלו להתלונן על המצב.
..למזלה בשנת 2006 הועבר חוק האוסר סחר בנשים ועבדות, אז יכלנו סוף כל סוף לעשות משהו בנוגע לתלונה שלה.
– עשינו חקירת בזק מעמיקה להפליא במשך ארבע שנים והופה תפסנו אותו על תחילת העשור החדש – תותחים אנחנו
– אפילו הדבקנו לו אישום יצירתי.. סססה גברים.

…אמנם קיבלנו תלונות ודיווחים על עבירות מין, סרסור, ועוד ירקות, מכל מיני מקורות ליד מתחמי המגורים שלהם
(כן מתחמי מגורים של שבט רצון) אבל פשוט לא היה אז בשנת 2000 חוק ספציפי לעבירות האלו שאפשר לנו לקפוץ עליו.
אה, לא, על זה לא מדברים.  קלינגר כתב על הנושא, מאד לעניין לדעתי. מתאים לנו.
כרגיל עטפו לנו בעטיפה יפה מבצע שיכול היה להתבצע הרבה לפני ובצורה הרבה יותר טובה.

בתפקיד האתנחתא הקומית: לגואל רצון יש טוויטר.

אני מרגישה (עוד) שינוי שם בלוג מגיע. יקח לי תקופה לחשוב על זה, אבל בסוף זה בטח יגיע.
אני מקווה שיום אחד אני אחליט על משהו סופי.
כרגיל יש לי זכרון עמום של דברים שהיה לי מה להגיד לגביהם, אבל אני מדברת רק כשאני לבד.
אני מקווה שמתישהו אני אתחיל להשתמש בטיוטות.